שוב נוסעת לכפר סבא, הפעם לפגוש את עילית דנאי
פרויקט 'אני באה אליכן' מורכב מפגישה שלי עם היוצרת, ראיון כתוב, פודקאסט, ויצירה אישית בעקבות שיר שלי. מזמינה אותך, הפעם, להכיר עילית דנאי.
במסגרת שיתוף הפעולה בפרוייקט 'אני באה אליכן' הזמנתי את עילית לבחור שיר שכתבתי שיהווה לה השראה לעבודת יצירה פרי ידה.
עילית בחרה את השיר:
כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתִי מָה אַתְּ עוֹשָׂה הַיּוֹם
אֲנִי עוֹנָה: אֲנִי בִּתְקוּפָה שֶׁל שִׁנּוּיִים
בֵּין מַצָּב לְמַצָּב
בֵּין דָּבָר לְדָבָר
הֲרֵי אֲנִי בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל גִּיל הַמַּעֲבָר.
אני חוגגת השנה 54 ובחרתי שיר שדיבר אלי ומדבר על הגיל שלי, אני ואת נמצאות ממש באותה סיטואציה. (גם אני נולדתי באותו שנתון – 1966, מותר לגלות)
אני אוהבת אותו מהרבה סיבות: אני מאוד אוהבת שירים קצרים, שיר קצר מחזיק את התוכן נורא חזק, הוא לא הולך לאיבוד. כל מילה חשובה וכל מילה נוספת מיותרת.
אני חושבת לעצמי - מה זה גיל מעבר? זה גיל שעוברים ממקום אחד למקום אחר, וגם גיל שצריך לעבור אותו. יש הרבה דברים בגיל המעבר שהייתי רוצה לעבור אותם, שיסתיימו כבר למשל, גלי החום.
גם חשבתי על מעבר, כמו שער שעוברים בו, כמו פורטל, שמעבר לו יש חוויית חיים אחרת. יש בו חלקים קשים של פרידה ויש בו חלקים מרגשים של פגישה. כמו טקס מעבר. שלאחר שאעבור אותו אני אהיה אחרת.
יש לי מחברת קטנטנה של עצים, צד ימין של העבודה הזאת הוא צבעוני ובצד שמאל עשיתי רפליקה של העץ הזה בשחור לבן, במקביל מצאתי תמונה של נערה שמחזיקה תוף מרים, שילבתי את המשפט הזה: "בין מצב למצב, בין דבר לדבר, בעיצומו של גיל המעבר..." את ההסבר המפורט והנוגע ללב ניתן לשמוע בפודקאסט.
איך ואיפה הכרנו עילית ואני?
את עילית פגשתי בטיול ללונדון עם רקפת הדר, לסדנאות היתה מביאה איתה מיני מזוודה עם שלל חומרי יצירה, ממש סטודיו נייד. תמיד היו לה רעיונות מיוחדים שבאו לידי ביטוי ביומן.
היינו יחד גם בכמה קורסי העשרה של רקפת, עילית הרשימה אותי בחוכמה שלה, יכולת הניתוח הגבוהה והכישרון כמובן. היא כותבת שירים ואפילו ממציאה מילים חדשות בעברית. היא לא במקרה מצמיחה מטפלות. יש לה היכולת להוביל, לחדש, לחדד ולשקף לאחרים את עצמם.
ראיון ופודקאסט עם עילית דנאי
ראיינתי את עילית ופה אני מעלה את עיקרי הדברים, ממליצה להמשיך ולהאזין לפודקאסט בו אנו משוחחות על השיר וגם על היצירה עצמה.
מי את – ספרי לנו קצת עלייך
אני אישה, אני אדם, אני אוהבת אנשים, שני תחומים מאד מעניינים אותי: אנשים ואומנות, לשמחתי יש מקצוע שמחבר את שני הדברים.
בתחילה למדתי אופנה וטקסטיל בשנקר. אחר כך הבנתי שאפשר לשלב אמנות ועבודה טיפולית אפילו חשבתי שאולי המציאו את זה בשבילי. זה בדיוק מה שאני רוצה ואוהבת ועושה כבר 20 שנה.
מטופלת שלי אמרה לי פעם, וזאת בעיני המחמאה הכי משמעותית שקיבלתי - שהאמנות היא האופן שבו אני מטפלת, לא החומרים, אומנות הטיפול. המשפט הזה פתח לי את המחשבה לנסות לפענח מה הופך את הטיפול למרחב אמנות יצירתית.
פיתחתי קורסים המיועדים למטפלים שהוא מבחינתי הוא התגשמות חלום שהתחיל בשנה שעברה.
אני יוצרת הרבה. גם ביומן גם מחוץ ליומן. אני עובדת הרבה בקרמיקה, בטקסטיל, אני מאוד אוהבת לעבוד בחומרים ממוחזרים והצגתי בכמה תערוכות.
אני מאוד אוהבת לעבוד בחברה, עם השנים גיליתי שהרבה אומנים מעדיפים לעבוד כשהם בחברת אנשים אחרים, אני דוגמה קצת קיצונית כי אני כמעט לא מצליחה לעבוד כשאני לבד, לכן אני מברכת על זה שאני מטפלת. בכל פעם שאני מתחילה טיפול, יש לי הזדמנות לעבוד. ברגע שיש עוד בן אדם בחלל יש לי חשק לעבוד. אני לא יכולה לעבוד בחדר נפרד, אני עובדת בסלון ובמטבח. עם השנים גיליתי שהרוב מעדיפות לעבוד בחברה, אפילו שיש להם סטודיו משל עצמן – הן הרבה יותר יצירתיות כשהן בחברת אנשים. זה לא במקרה שלקליניקה שלי אני קוראת סטודיו והיא נקראת "בית טוב", הכי חשוב לי שיש בו תחושה ביתית. מרגישים אצלי בבית.
ויניקוט אומר "הכל מתחיל בבית" וזה מאד נכון בעיני.
איך הגעת ליומן הויזואלי?
האמת היא שלפורמט הזה הגעתי דרך אחותי שירלי, שלמדה אצל רקפת. בהתחלה היא למדה אצל חגית, בתקופה הזו לא הייתי בעניין. לאחר שחגית טסה לחו"ל, אחותי גילתה את רקפת, ואז היא חיברה אותי לזה.
למעשה את היומנים הראשונים עשיתי כשלמדתי בשנקר, אז לא קראו לזה יומן ויזואלי קראו לזה
inspiration book – יומן השראה תוך שימוש במיקס מדיה, כמו לוח השראה, רק בתוך מחברת.
ספרי משהו שאף אחד לא יודע עלייך
כשהייתי סטודנטית הייתי זקוקה לתוספת הכנסה, אז עבדתי בצפארי בתל אביב. הנחתי את ההופעה של תוכים מאולפים. אני אוהבת חיות ואוהבת קהל. אני מגדלת ארבעה חתולים, כל חיי גדלתי עם חיות.
ספרי על חלום שלך
האמת שיש לי מלא חלומות...
אני מאוד מחוברת ל'פוליאנה' הדמות הספרותית ואפילו הצלחתי להשיג עותק של הסרט עם תרגום בעברית. אחד החלומות שלי, הוא להגיע לכמה שיותר אנשים עם ההרצאה שלי בהשראת הספר, זה מתחיל עם הקרנה של הסרט על פוליאנה ועובר ללמידה ממנה ולתרגול ביחד "מחשבה שמייצרת שמחה".
פוליאנה היא דמות ספרותית מראשית המאה הקודמת, היא ילדה שאומצה לאחר מות אביה על ידי דודתה האריסטוקרטית. פוליאנה למדה מאבא שלה לפני שהוא נפטר את 'משחק השמחה' שהחוק שלו מאד פשוט: כשקשה לך, אתה חייב למצוא משהו אחד שמח להגיד על המצב, זה חייב להיות משהו אמיתי. בכל מצב, רע או קשה עלייך למצוא שמחה במה שיש, יהיה אשר יהיה. למשל היא מאד רצתה בובה ובארגז התרומות היא קיבלה קביים קטנות, אביה ניסה לשכנע אותה כי אף על פי שלא קיבלה בובה, גם בקביים ניתן לשמוח שהרי "לא צריך אותם".
יש בסיפור מסר עמוק, שצריך למצוא משהו אמיתי, לא הכחשה ולא משהו שטחי.
בחרי עבודה אחת מיומן שלך
העבודה מתוך יומן חדש, החלטתי בשנה שעברה להפרד מזוגיות ישנה ולהכין את עצמי לקראת זוגיות חדשה. ביצירה הזו בחרתי את הקירבה והמרחק האידיאלים עבורי, על מנת להיות בטוחה בתוך המערכת זוגית.
גיליתי שם את הרווח הנכון בשבילי (תרתי משמע)
גיליתי שכדי להתחבר אני צריכה שיהיה איזה שהוא מרחב ביניים
יש בחדר: אותו - מרחב ביניים – ואותי
לאו דווקא להתמזג, להיות אחד. לשטח הביניים בפסיכולוגיה קוראים "המרחב הפוטנציאלי" הוא צריך להיות שם, כמו מים טריטוריאליים שיוצרים את המרחב ומאפשרים את הקירבה.
כתבתי ביצירה: הנני מוכן ומזומן, הנני, הנה את...
אני אוהבת את העבודה הזו כי היא מהווה בשבילי תזכורת לזימון שאני שולחת לעולם, שאני מוכנה ומזומנה. והנה אני נוכחת, אני פה! לא מדמיינת, לא מתכננת לעתיד, אלא עכשיו בפועל! אני מוכנה לעשות זאת! יש אנשים שנתקעים בשלב של לפנטז אהבה, והחלום נשאר כל הזמן בגדר של חלום והוא תמיד במרחק ממני.
זה בעיקר עניין של נוכחות. של רוצה. של מוכנה ופותחת ידיים.
ספרי לנו על הקורסים שלך
בשנה שעברה פתחתי קורס למטפלות. זה חלום שחלמתי אותו הרבה זמן.
לשמחתי חברה טובה שלי אמרה לי: "אין לך ברירה, יצאתי לשבתון, תבני קורס, תשלחי לי סילבוס, כי אני צריכה להגיש אותו לאישור" בזכותה התארגנתי ובניתי קורס.
זה חלום שהפך למציאות. אנחנו נפגשות פה בסטודיו שלי, קבוצה של מטפלות מכל מיני תחומים, טיפולים בשיחה, באומנות, תנועה, דרמה, ועוד.
המטרה היא להבין לעומק את המהות שלנו כנשים. יוצרות. מטפלות. לחקור את המשולש הזה.
מה זה להיות אישה יוצרת... מטפלת...
אנחנו עושות את כל החקירה הזאת דרך עבודת יצירה ושיתוף בשיחה.
אנחנו מתייחסות ביצירה שלנו לתכנים שקשורים לחוויה של המטפלות, זה יכול להיות קשור לגבולות, למרחב שאנחנו עובדות בו, לדמיון, להתנגדות, לפחד, לאינטימיות.
הקורס הזה נקרא "מהתבוננות לתובנה"
אנחנו יוצרות ואז אנחנו מתבוננות ומבינות מה עשינו. מדברות, בצבע, בקו, בכתם, במטאפורה. בשפה שכולן יכולות להבין.
הקורס בשנה שעברה הייתה הצלחה מסחררת, כולן המשיכו לעוד שנה. וקורס נוסף התחיל השנה.
רציתי להוסיף עוד משהו, כשסיפרת לי על הפרוייקט שלך התלהבתי, חשבתי שזה רעיון מאוד מוצלח, חשבתי לעצמי, כמה זה נכון לשתף אנשים, בעצם להשתמש באנרגיה מבחוץ כדי לממש את החלום שלך. כמה זה גאוני, כמה זה חכם.
תודה לך עילית, אני מאד אוהבת לשתף פעולה והמילה שעולה לי היא סינרגיה, תמיד כשעושים שיתוף פעולה מוצלח אז הסך הכל הכללי, הרבה יותר מסך החלקים. אני באמת מתרגשת לפני כל ראיון, תמיד מגלה משהו חדש גם אם אני מכירה את הנשים שאני נוסעת אליהן. גם עכשיו, את ואני היינו בהמון קורסים ביחד, והייתי נוכחת בהמון שיתופים עמוקים מצידך ועדיין גיליתי עלייך דברים חדשים היום.
