נוסעת 3 דקות לפגוש את ליאת בורודה רוזן בהוד השרון
פרויקט באה אליכן מורכב מפגישה שלי עם היוצרת, ראיון כתוב, פודקאסט, ויצירה אישית בעקבות שיר שלי. מזמינה אותך, הפעם, להכיר את ליאת בורודה רוזן.
במסגרת שיתוף הפעולה בפרוייקט 'אני באה אליכן' הזמנתי את ליאת לבחור שיר שכתבתי שיהווה לה השראה לעבודת יצירה פרי ידה.
ליאת בחרה את השיר:
אִשָּׁה
וְעוֹד אִשָּׁה
וְעוֹד אַחַת
וְעוֹד אַחַת
מְלֵאוֹת חָכְמָה
סוֹרְגוֹת פִּסָּה וְעוֹד סִפּוּר
שְׂמִיכַת טְלָאִים
לְתִינוֹק שֶׁעוֹמֵד לְהִוָּלֵד
מְלֵאוֹת אַהֲבָה.
בחרתי את השיר הזה כי בשנים האחרונות אני חווה את עוצמתו של השבט הנשי. בקבוצות בהן אני לומדת, בקבוצות שאני מלמדת, שיתופי פעולה וסיעור מוחות מפרה ומפרגן בקרב חברות קולגות למקצוע (לא מובן מאליו בכלל), בקרב חברותיי ובקרב האגף הנשי בשבט הפרטי שלי. זכות עבורי להרגיש חלק משבט נשי ססגוני, מגוון באיכויות, ביכולת הקשבה, אהבה והכלה. אני מוצאת ב'יחד' הנשי כוח רך ומלא חמלה. השיר מתייחס לכל אלו. כל מילה בו היא עוצמתית וכל המילים יחד הן שיר הלל לחוכמת השבט הנשי, לעוצמה הנשית וליכולת לשזור סיפורים ועשייה לידי תוצר שהוא שלם יותר יחד.
איפה הכרנו ליאת ואני?
ליאתי ואני קפצנו לבריכת היומן ביחד ובכלל לא הכרנו קודם לכן. נרשמנו לקורס ב'סטודיו' של חגית אזולאי רוזנס בכפר סבא בשנת 2015 ומשם אנחנו משייטות במקביל בנהר היומן הויזואלי.
קיץ 2016 אחר הצהרים, אני מסתובבת בהוד השרון, עושה סידורים, הנייד מצלצל, טלפון מליאת
היי, מה נשמע? טוב, אני עונה. ואת?
נרשמתי לקורס של רקפת הדר היא אומרת לי. ראיתי עבודות שלה בפייסבוק אני אומרת אבל לא התעמקתי...
למדתי אצלה קורס קצר ואני ממשיכה לקורס שמכשיר מורות ביומן, היא מספרת.
אני? מורה? מה הקשר? צפות השאלות...מה אכפת לך? תהיה לך מסגרת ליצור ביומן עם עומק וגם שיטה סדורה ומאורגנת.טוב אני אומרת בלי לחשוב יותר מידי - אני נרשמת.
רגע עדיין לא שמעת מה הקורס כולל, כמה הוא עולה...אין צורך, אני עונה, כל כך חסר לי ליצור ביומן במסגרת משמעותית, אם את שם, אני סומכת עלייך. איזה יופי, ליאתי מתלהבת 😍שולחת לך את הטלפון של רקפת. עומדת על המדרכה בכיכר ומתקשרת על המקום לרקפת, מבקשת להרשם, אין מקום היא אומרת, הקורס מלא. מאוכזבת, מעדכנת את ליאת בהודעה קצרה וממשיכה בקניות, לאחר כמה דקות מקבלת טלפון מרקפת, תשמעי יש מישהי שמתלבטת, אני מכניסה אותך, כי את בטוחה. חיוך מתפשט על פניי, אני בפנים!!
מאז, כבר 4 שנים אנחנו ביחד בקורסים אצל רקפת הדר, שתינו בוגרות המחזור הראשון של קורס מלוות דרך. יש לה מסלול חיים מאתגר שהפך אותה לבת יחידה לאחר שאחותה הקטנה נרצחה בפיגוע האוטובוס בדיזינגוף בשנת 1994 למרות האסון היא נאחזה בחיים והקימה שבט קטן משלה לתפארת.
הכינו את הממחטות, אחד הראיונות הכי מרגשים שהיו לי.
ראיון ופודקאסט עם ליאת בורודה רוזן
ראיינתי את ליאת ופה אני מעלה את עיקרי הדברים, ממליצה להמשיך ולהאזין לפודקאסט בו אנו משוחחות גם על היצירה עצמה.
מי את? ספרי לנו קצת עלייך
אני ליאת בורודה רוזן, אמא לארבעה ילדים בגילאי 10-23, מורה ומחנכת לשעבר במשרד החינוך, יוצרת בצבעים וחומרים בשיטות מיקס מדיה מגוונות כעשרים שנים, מאמנת באמצעות אמנות בשיטת בלה נוביצקי ממכללת ביטוי, מנחה קבוצות נשים ליצירה וביטוי ביומנים ויזואליים בשיטת רקפת הדר.
ספרי על סיפור ניצחון שלך
המשפחה שהקמתי והעשייה המקצועית שלי, בעשר השנים האחרונות במיוחד, הן מבחינתי הוכחה לניצחון החיים, השמחה והאהבה על הכאב, העצבות ותחושת החוסר. אחותי היחידה, הצעירה ממני בשלוש שנים, נרצחה לפני 26 שנים בפיגוע חבלני באוטובוס קו 5 בתל אביב. נותרתי בת יחידה להורים כואבים ושבורים שבחרו, למרות השכול, בדרך החיים. המשיכו לעבוד וליצור וראו בנכדים שלהם קרן אור ותזכורת יומיומית ליופיים של החיים. הם היו בשבילי ההשראה לבחירה בחיים בעצמי כשעולמי קרס עם הירצחה של ענת חודשים ספורים לפני מועד חתונתי. ובכל זאת, הקמתי שבט קטן משלי שמאיר את יומי וכל עיסוקיי מאפשרים עבורי ועבור נשים רבות שלומדות אצלי לאוורר את הנפש ולהתמודד עם החיים בחדווה ובצבע.
איך הגעת ליומן הויזואלי
כבר לפני 18 שנים כשעזבתי את משרד החינוך הבנתי שעליי ליצור ולעסוק באמנות כדי לחוות שמחה. יצרתי באופן אינטואיטיבי במשך שנים על בדי קנווס והצגתי בשתי תערוכות: במכללת ביטוי ובגלריה בקיבוץ 'גן שמואל' שם בחרה האוצרת לקרוא לתערוכה 'בוחרת לעוף'. זו הייתה תקופה בה הצמחתי לעצמי כנפיים. העבודות שלי, בדיעבד אני יודעת, היו דפי נפש.. כמו ביומן. על בדי הקנווס כתבתי בכתב מראה או בג'יבריש כדי שאי אפשר יהיה לקרוא את הגיגי ליבי אך הם היו חייבים לצאת ממני. יותר מזה, תנודות הנפש, שהן שיקוף לתנועת החיים, היו המנוע ליצירה שלי...תמיד. יצרתי בעיקר כשהיה אתגר רגשי כלשהו והיצירה אפשרה אוורור, שיחרור, תובנות וחזרה בכוחות מחודשים לנתיב החיים. בשלב כלשהו הרגשתי שהיצירה על בדי קנווס חשופה מדי עבורי והפסקתי ליצור. אז הגיע לחיי היומן, הפורמט המושלם, שמשחרר מתוצאה, שמאפשר אותנטיות ופרטיות ואפשר לשים בו דגש על מה שבאמת היה חשוב עבורי – ביטוי אישי יצירתי, התפתחות באמצעות יצירה ו..ריפוי. מאז ועד היום, כבר חמש שנים, אני יוצרת בקביעות ביומנים ובשלוש השנים האחרונות מעבירה את בשורת הכלי המופלא הזה הלאה לנשים רבות שמגיעות ללמוד בסטודיו שלי.
מה היומן בשבילך?
היומן הויזואלי מאפשר לי בכל מצב, התבוננות, התפתחות וריפוי. היומן הוא מראה לנפש, מאפשר לי ליצור שיקוף של חיי על כל מורכבותם, פינה להתרעננות וחידוש כוחות. הוא מאפשר לי לחקור את ה'אני' שלי, את סיפור חיי, את הרצונות והחלומות והקונפליקטים בהם אני נתקלת. היומן הוא מרחבים, הוא מסכים להכיל בתוכו קשת אינסופית של חומרים ואת כל גווני הרגשות. היומן הויזואלי עבורי הוא כלי תומך לחיים.
מה מוביל אותך ליצור?
אני יוצרת בעיקר כשאני זקוקה לאוורר רגשות, מחשבות. אני תמיד ניגשת ליצור עם כוונה, עם משמעות, עם רגש שהתעורר, עם מחשבה שמהדהדת. חומרי האמנות הם עבורי כלי העבודה שמאפשרים ביטוי. העיסוק בהם אינו המטרה למרות שתפקידם הוא חשוב ביותר והם משמעותיים ליצירת רגיעה ושמחה.
שתפי אותנו ביומן אחד מיוחד שלך
האמת היא שאין לי יומן אחד מיוחד. אני תמיד עובדת בכמה יומנים במקביל וחלקם אינם גמורים. כל כפולה היא עולם ומלואו בשבילי. אני תמיד זוכרת את המקום בו עבדתי ואת הסיפור מאחוריה. כל כפולה היא בייבי שלי, היא פיסה מליבי ונשמתי.
ספרי לנו משהו שאף אחד לא יודע עלייך
אני כותבת שירים. תענוג גדול גדול. כשהייתי נערה היו לי מחברות של שירים שאהבתי והעתקתי וגם כאלו שכתבתי בעצמי. ובכלל, אהבתי לכתוב, אהבתי ריח של מחברות וכלי כתיבה. בתיכון הרחבתי מגמת ספרות והייתי מתרגשת עד דמעות משיר טוב. בצבא כתבתי לגיא, בעלי, מכתבים ארוכים כאורך הגלות כשהיינו חיילים רחוקים זה מזה. כשאחותי נהרגה המילים נעלמו ממני ונאלמתי. שנים ארוכות לא כתבתי, באזכרות לא הייתי מסוגלת לפצות פה, הרגשתי שלא נבראו המילים שיכולות לבטא את הכאב וההחמצה שאני חשה. תרגילי הכתיבה ביומן העירו אצלי את תנועת הכתיבה – תנועת היד וגם את ההשתוקקות למילים כתובות. לפני שנה הרגשתי שאני בשלה ושהגיעה העת לתת מקום קבוע בחיי לכתיבה והתחלתי לימודי ביבליותרפיה. ההשראה המחודשת שמצאתי בשירה ובסיפורת ובקבוצת נשים נהדרות כותבות החזירה לי אט אט את המילים ואת הכתיבה ואני מאושרת על כך.
שתפי אותנו בחלום שלך
האמת היא שרק בחודשיים האחרונים אני מסוגלת לבטא את החלום הזה בקול אבל הלוואי ובקרוב אוציא לאור ספר של שיריי.
ליאת בחרה עבודה שהיא אוהבת מתוך יומן שלה
בחרתי את אחת הכפולות שיצרתי כשאבי היה על ערש דווי. ישבתי לידו שעות כשהוא כבר ישן רוב הזמן, התבוננתי בו, יצרתי ועברתי תהליך פרידה משמעותי ממנו. הרשיתי לעצמי לבטא ביומן את האהבה שלי, את המשמעות של אבא עבורי, את הכמיהה להישאר עוד קצת הילדה שלו, לחוות את הגעגוע עוד בטרם לכתו. רק ביומן זה יכול היה לצאת בעוצמה ובאותנטיות כזו. חוויה עוצמתית שיש לי ממנה מזכרת משמעותית כל כך. אני חושבת שזו אחת העבודות שמוכיחות עד כמה היומן הוא מלאך שומר ומרפא עבורי.
מודה על החברות עם מירב שנולדה בזכות הלבבות שלנו שחיפשו צבע ומצאו אותו על שולחנה של חגית אזולאי רוזאנס ומאז כל אחת מאיתנו צובעת את דרכה בצבעים הייחודיים לה ועדיין רקום בינינו החיבור באמצעותו אנחנו 'סורגות פיסה ועוד סיפור' בדרכנו המשותפת.
