נוסעת לרמת השרון, לפגוש את נדיה גורנשטיין

פרויקט 'אני באה אליכן' מורכב מפגישה שלי עם היוצרת, ראיון כתוב, פודקאסט, ויצירה אישית בעקבות שיר שלי. מזמינה אותך, הפעם, להכיר את נדיה.

במסגרת שיתוף הפעולה בפרוייקט 'אני באה אליכן' הזמנתי את נדיה לבחור שיר שכתבתי שיהווה לה השראה לעבודת יצירה פרי ידה.

נדיה בחרה את השיר:

גַּלִּי לִי אֶת הַסּוֹד שֶׁלָּךְ 

אֵיךְ הַדֶּשֶׁא שֶׁלָּכֶם יָרֹק כָּל כָּךְ...? 

מָה בְּדִיּוּק אַתֶּם עוֹשִׂים? 

הוּא נִרְאָה כָּל כָּךְ יָפֶה מֵהַחַלּוֹן שֶׁלִּי 

הַמַּשְׁקִיף לְגִנַּתְכֶם 

אֵיךְ זֶה מַצְלִיחַ לָכֶם כָּל כָּךְ? 

סַפְּרִי לִי, 

כַּמָּה מַיִם אַתֶּם נוֹתְנִים? 

כָּל כַּמָּה זְמַן גּוֹזְמִים? 

בְּאֵיזֶה מְכַּסַּחַת? שֶׁל אֵיזוֹ חֶבְרָה? 

וְדֶשֶׁן? אַתֶּם מִשְׁתַּמְּשִׁים? 

גַּם אֲנִי רוֹצָה דֶּשֶׁא כָּזֶה יָרֹק 

שֶׁאַפְסִיק לְהוֹרִיק מִקִּנְאָה.

הרבה שירים שלך מצאו חן בעיני, בחרתי כמה ושלחתי לך להתייעצות, קיוויתי שתבחרי עבורי את השיר הזה, בעיקר בשל ההומור העצמי.

אף אחד לא מדבר על קנאה.

אנחנו רוצים להראות במיטבנו כמו שאנחנו מעלים פוסטים בפייסבוק ובאינסטגרם. 

אנחנו נשתף כשטוב לנו, לפעמים נספר שקשה לנו אבל יש רגשות לא מדוברים.

ראיון ופודקאסט עם נדיה גורנשטיין 

הבלוג מציג חלקים מהשיחה שלי עם נדיה, ממליצה להמשיך ולהאזין לפודקאסט בו היא מפרטת על הבחירות שלה ועל היצירה. (הראיון המוקלט אינו זהה לראיון המוקלד)

איך הכרנו נדיה ואני?

בפעם הראשונה שמעתי על נדיה משגית אמת, עם שגית ערכתי את השירים לספר שלי "ניסים קורים בדיוק בזמן הנכון". הן חברו יחד והנחו סדנת יצירה משותפת.

בדצמבר 2020, סוף שנת הקורונה, השתתפתי בתערוכת יומנים ביפו במסגרת "שבוע האיור" של העיר תל אביב.

הגעתי לפתיחה נרגשת ודיפדפתי (עם כפפות!!) ביומנים של קולגות מוכשרות נוספות, שני יומנים צדו את עיני, בדיעבד הבנתי ששניהם של נדיה, היו בהם שימושים באלמנטים שגם אני משתמשת ביומנים שלי, דיוקן עצמי, חזרתיות, מינימליזם, הנחת דימויים על הדף, סטייל יפני משהו...

קשה היה לי לשחרר אותם לאחרים...דיפדפתי שוב ושוב.

הרמתי את עיניי בחלל עמדו אורחות ומציגות ופיטפטו, קל היה לי לזהות אותה, מהדיוקנאות מהיומן. 

ניגשתי אליה, הצגתי את עצמי והצעתי לה להשתתף בפרוייקט שלי. היא מיד הסכימה ומאז אנחנו חברות (:

כשהגעתי לראיין אותה בסטודיו שלה "חדר משלי", (בעיניי יותר נכון לקרוא לזה גלריה) נפלה לי הלסת, התגלה לי מקום קסום, מלא באוספים שמונחים על מדפים עם חשיבה מעמיקה, בכל פינה מסתתרת הפתעה, פריטי וינטג' בכל מקום, אפילו על התקרה.

נדיה היא אומנית בכל רמ"ח אבריה, כדאי לכם להכיר אותה ואת הסטודיו שלה, במיוחד אם אתם מחפשים חלל מלאאא השראה למסיבה או מפגש פרטי, אני עורכת בו את מסיבת ה-baby shower לספר שלי באוגוסט. 

בימים אלה מציגה בתערוכת יחיד "חדר משלך" בגלריה B.Y5, רחוב בר יוחאי 5 תל אביב, התערוכה תנעל ב-31.7.21.

כתבה עליה האוצרת חגית פלג רותם:

כל אישה צריכה שיהיו לה חדר משלה וכסף משלה ומקום לבטא בו את עצמה - גם אם נדמה לנו שדבריה של וירג'יניה וולף היו נכונים לזמנה (הספר "חדר משלך" יצא לאור ב-1929) והיום כבר לא ממש, כדאי לחשוב שוב. 

הבעלות על סטודיו היא הצהרת עצמאות. 

השימוש בסטודיו לא רק ליצירות מניבות הכנסה בטוחה, אלא גם כמקום לביטוי עצמי ללא סדר יום מוכתב, הוא כבר מימוש של חופש אישי. 

נדיה גורנשטיין היא אמנית, מעצבת, יוצרת רב-תחומית ואספנית של חפצי תרבות ואמנות. 

לאורך שנים רבות היא חיה במתח שבין האמנות שלה להגדרה המקצועית שלה כמעצבת, עד שהחליטה בשנים האחרונות לממש חלום ישן ולהפסיק להפריד בין המעצבת והאמנית – ליצור באופן משוחרר, בלי לנסות להכניס את העבודה להגדרות, מגירות ומסגרות.

הציגי את עצמך

אני נדיה גורנשטיין, בת 50. אמא ליונתן (בן 16) ולרוני (בת 13), גרה עם אורי בן-זוגי בתל אביב. 

אחרי הצבא, למדתי עיצוב גרפי ב-ויצו בחיפה ומזה כ-25 שנה אני מעצבת גרפית פעילה. 

נולדתי בסט. פטרסבורג, עלינו לארץ ב1978, גדלתי בירושלים. 

אני אמנית רב תחומית היוצרת בטכניקות של פיסול, ציור, צילום ודפוס לצד מלאכות מסורתיות ועד לאמנות דיגיטלית. 

אקלקטיות היא עבורי צורת חשיבה ושפה, אני פועלת במדיום של קולאז' כתפיסה רחבה הכוללת דו-מימד, אסמבלאז', תלת-מימד וקולאז' דיגיטלי. 

אני מחברת חומרים, אובייקטים, טכניקות, סגנונות ותקופות. 

משלבת 'רדי מייד' עם עץ, נייר, טקסטיל ומתכת ויוצרת דמויות ועולמות דמיוניים, הנעים בין הביוגרפי לפנטסטי-אניגמטי תוך הפשטה צורנית של מרקמים וצורות. 

אני מוציאה את האובייקטים מהקשרם ויוצרת הזרה; מפרקת ומרכיבה מחדש בקומפוזיציות המעניקות להם משמעות חדשה. 

העבודות שלי משקפות הומור ביקורתי וראיית עולם רב-תרבותית. 

מילדות, יש בי תשוקה עזה לאספנות ומשיכה לחפצים, בעיקר חפצי תרבות (ארטיפקטים) טעוני משמעויות ובעלי הקשר היסטורי: צעצועי עבר, מכשירים, כלים ישנים, דימויים גרפיים וטיפוגרפיה ישנה שאני מוצאת בשוקי פשפשים ברחבי העולם או פשוט ברחוב, חלקי מנגנונים שנזרקו במוסכים, לצד "מציאות" מהטבע וחלקי חפצים שנפלטו מהים. 

היצירה שלי נובעת מצורך עז לגעת בחומר, דווקא בעידן הדיגיטלי והוירטואלי. 

ליצור משהו פיסי וממשי בעולם של ייצור המוני ולא פרסונלי, ללא מגע יד אדם. 

העולם שלנו היום מקדש שלמות, מעלים "פגמים", סוגד למוצרי צריכה חדשניים ורודף טרנדים, כתגובת נגד, אני מוצאת את העוגן הפרטי שלי דווקא בדבר שהתיישן, נסדק ובדיוק בגלל זה הוא כל כך אנושי, אישי ורלוונטי. 

מושפעת מאד מהתרבות היפנית על ההיברידיות שלה, בין הפשוט למורכב; בין הוואבי-סאבי (מינימליסטי, פגום חומרי וצנוע) ועד לקאוואי (בארוקי, גדוש וצבעוני). 

אני אספנית אדוקה של ארטיפקטים יפניים ובבעלותי אוסף עצום של בובות קוקשי יפניות (בובות עץ מינימליסטיות, נטולות גפיים ומלאות הבעה) שמשפיעות ומחלחלות ליצירה ולדימויים שלי. 

בתהליכי העבודה אני נעזרת במחקר טקסטואלי, חזותי ומעשי. 

אני נהנית ללמוד עוד ועוד טכניקות לשימוש בחומרים לצד מחקר תרבותי-היסטורי. 

היצירה המעשית היא עבורי משחק מסקרן ואינטואיטיבי, כמו לצאת לטיול ולהרפתקה בעקבות הלא נודע.

סיפור נצחון 

ההחלטה שלי בגיל 48, לתת מקום מרכזי בחיים שלי ליצירה העצמאית שלי. 

ללכת לקראת משהו חדש. 

שנתיים אינטנסיביות ומאתגרות בטירוף, לעזוב מחוזות מוכרים ובטוחים פחות או יותר ולקפוץ למים עמוקים, כשלא בטוח שאני יודעת לשחות, או לאן אני שוחה. 

אני יוצרת, כי זה דחף, הנאה, הגשמה עצמית, כי ביצירה טמונים רגעי הסיפוק והאושר הכי גדולים שלי. 

אני מרגישה שהיצירה עוזרת לי להתמודד עם הפחד מזקנה. 

איך הגעת ליומן?

ליומן הגעתי די במקרה בשנה האחרונה, במידה רבה ״הודות״ לקורונה. 

קולאז׳ זו אהבה גדולה שלי, תמיד אהבתי יומני מסע ויומנים ויזואליים של אמנים אחרים. 

חיברתי הכל ביחד ויצרתי סדנה שאני מנחה בנושא. 

כדי לתרגל התחלתי להשתעשע בעשיית יומן בעצמי, ועוד באותו הלילה (!) התבשרתי במקרה שאני צריכה להכנס לבידוד. 

התחלתי ליצור ביומן על בסיס יומיומי, וזה עזר לי מאד להתמודד עם הבידוד. 

ככה גיליתי את הכח החזק והמשמעותי של יצירת יומן חזותי עבורי. 

יצירה ביומן זו תרפיה ועונג עבורי, כמו מדיטציה, נעימה וכייפית.

בעבודה שבחרתי יש 4 סיפורים שלי, השתמשתי באותו דיוקן שוב ושוב. רק התלבושות והתפאורה התחלפו.

אני מתה על דגים, אפשר לראות אותם בכל מקום.

אני אוהבת קולאז', אני מדברת קולאז'ית.

תודה נדיה, שהסכמת להתראיין פעמיים, אני מאמינה שדברים לא קורים סתם, אם הייתי מעלה את הראיון שהקלטנו (או לא...) לפני שלושה חודשים הוא לא היה רלוונטי, את יוצאת לדרך עצמאית משלך, עכשיו החדר הוא רק שלך!! וסיבה נוספת לתזמון המושלם, בדיוק היום את מעלה תערוכת יחיד שכל כך ציפית לה.

תודה מירב, שמחתי להכיר אותך, לקרוא את שירייך ולשתף איתך פעולה, זה יצא הכי מדויק שאפשר.

עוד על נדיה גורנשטיין אפשר לקרוא בעמוד שלה בקהילת היוצרות.

נהנית? רוצה להשאר בעניינים, ולקבל עדכונים למייל בכל פעם שעולה ראיון חדש עם אומנית חדשה, מרתקת ומוכשרת? 

השאירי את פרטי המייל שלך פה ונשאר חברות 😊