נוסעת לבת ים לפגוש את שושי וקסמן
פרויקט באה אליכן מורכב מפגישה שלי עם היוצרת, ראיון כתוב, פודקאסט, ויצירה אישית בעקבות שיר שלי. מזמינה אותך, הפעם, להכיר את שושי וקסמן.
שושי בחרה להתחבר לפרויקט שלי לא על ידי בחירת שיר אלא על ידי הטקסט של ההזמנה ששלחתי לה כשסיפרתי לה על הפרויקט.
הטקסט מספר איך הכל התחיל אצלי ובעקבות זה היא יוצרת.
כך אני כותבת בהזמנה שאני שולחת ליוצרות: "כשהייתי קטנה קראתי וכתבתי המון, הייתי ילדה מוחרמת למעלה משנתיים, בשנים הראשונות של בית הספר היסודי, הייתי בודדה והכתיבה הצילה אותי, כתבתי שירים, בהתחלה בסיסיים, כמה שורות, כשקראתי אותם בבגרותי, התביישתי ולא הבנתי מה ערכם וזרקתי אותם, היום אני מצטערת.
אני כותבת עד היום ויש לי אוסף שירים גדול.
תמיד היתה לי משאלת הלב - להוציא ספר שירים משלי."
שתפי אותנו מה משך אותך בטקסט הזה?
הטקסט הזה כאילו הוצאת אותו ישר מהלב, הוא לא ערוך, לא מנסה להיות פואטי.
דווקא בפשטות הזאת של המילים יש משהו מאוד מאוד חזק.
את מתחברת פה לזיכרון מאד ספציפי.
כשאת מספרת את הסיפור בלי לחשוב, את הכי טבעית, הכי אותנטית, לא מנסה לדבר "יפה", בתפרים האלה כשאת לא שמה לב... שם את חזקה. מעניין אותי, לא מה שאת רוצה לשים בחלון הראווה אלא מה שיש ב"פנים".
איפה הכרנו שושי ואני?
שושי היא עבורי ראשת השבט.
כשעשינו מסע שמאני בזוגות בקורס האחרון אצל רקפת הדר, ראיתי אותה כדמות ענקית יושבת בישיבה מזרחית - אלת החוכמה.
ספריות שלמות של ידע מצויות בראשה, ספרות, שירה, ציור, פיסול, מוזיקה ועוד.
את שושי הכרתי בטיול ללונדון עם רקפת הדר, היא לנה בחדר מולי וביקרנו אחת אצל השניה, לפעמים ירדנו יחד בבקרים לאכול וטיילנו יחדיו בשוק הפרחים, הכרתי הרבה חברות חדשות ונהדרות בטיול המיוחד הזה, אבל אין ספק ששושי בלטה בו.
אחר כך נפגשנו בכמה קורסי המשך של רקפת והיום אני משתתפת קבועה בסדנאות שלה, סדנת 'אליס בארץ הפלאות' היא הטובה מכולן לטעמי ויש לה הרבה סדנאות משובחות, תאמינו לי. סדנת 'הגשרים', סדנת 'הדיוקן', סדנת 'הפרחים' ועוד ועוד. היא משלבת בסדנאות קטעי שירה, סיפורת, מראה לנו יצירות של ציירים שעסקו בנושא וצוללת איתנו פנימה לעומק הרעיון, פעמים רבות מכמה זוויות שונות.
בדרך המיוחדת רק לה החליטה שושי לשתף פעולה בפרוייקט שלי וליצור בעקבות ההזמנה ששלחתי לה ולא בעקבות שיר, היא חשבה על מירב הקטנה ויצרה לה מחברת משלה.
ראיון ופודקאסט עם שושי וקסמן
ראיינתי את שושי ופה אני מעלה את עיקרי הדברים, ממליצה להמשיך ולהאזין לפודקאסט בו אנו משוחחות גם על היצירה עצמה.
ספרי לנו קצת עלייך
אני עוסקת כל החיים שלי באומנות מאז שהייתי ילדה, אבא היה (אבא עדיין בחיים) משורר וצייר, זה מאוד השפיע עליי. תמיד היתה אומנות בבית, קראו שירים וציירו. מאז שאני זוכרת את עצמי, מהגן, אני תמיד מסתובבת סביב הדבר הזה, הוא נספג בי. תמיד מגרד לי באצבעות לעשות משהו, ואם לא כל כך הולך לי או שאין לי תנאים זה מאוד מאוד מתסכל אותי.
אני אוהבת לעסוק גם בצד האקדמי וגם בצד המעשי, שני הצדדים מאד מפרים אחד את השני, אני מאד יצירתית כשאני חוקרת ואני מאד חוקרת כשאני יוצרת.
לימדתי בכל מסגרות החינוך האפשריות, הייתי מורה לאומנות ואחר כך הייתי מורה לילדים עם קשיי קריאה והייתי מלמדת אותם לקרוא ולכתוב בדרכים יצירתיות, על ידי יצירת ספרים, והם היו גם מאיירים וממחיזים אותם.
אחר כך לימדתי בשתי מכללות, בסמינר הקיבוצים ובסמינר לוינסקי בתחום שנקרא אוריינות חזותית שבעצם עסק בקשר בין תמונות ומילים שזה התחום שלי, איך להביע דברים באמצעות כמה אמצעים.
אני יוצרת כל חיי, אבל אחרי שפרשתי מהעבודה היה לי יותר זמן, התמסרתי ליצירה והצגתי בכמה תערוכות.
כשפגשתי את רקפת די מהר הבנתי שהפלטפורמה הזאת של יומן חזותי, של ספר שמאגד בתוכו אוסף של יצירות, שנותן את התחושה של הרצף, כייף להסתכל ביומן ולהגיד: אני עשיתי את כל זה! זה לא משהו מאיים שתלוי על הקיר, זה לא יצירות בודדות שמפוזרות בכל מיני מקומות בבית.
יצרתי יומנים כשהייתי עוד צעירה ולא ידעתי שקוראים להם יומנים, כתבתי שירים וציירתי.
בפורמט המוכר היום נתקלתי בפייסבוק לפני כארבע שנים, ראיתי פוסטים של רקפת הדר, רציתי ללמוד אצלה אבל היתה לי בעיה טכנית להגיע לכפר יונה.
יום אחד היא התקשרה ואמרה שיש לה תלמידה בשם בתיה בובר שפותחת קורס בתל אביב אז ישר קפצתי ונרשמתי, ומאוד התלהבתי.
לא הרבה זמן אחר כך נסעתי עם רקפת לאנגליה ושם את ואני נפגשנו.
אני ציירתי כל הזמן, ביום ובלילה ואז ראיתי שלא כולם ככה. מיד הבנתי שזה מתאים לי, עד לאותו רגע, היתה לי תחושה של פירוק, שאי אפשר לעלעל ופתאום זה מאוגד במחברת.
הייתה לי תקופה שחשבתי שמה שמונע ממני ליצור זאת העובדה שאין לי סטודיו. שכרתי סטודיו שעלה לי הון תועפות, וכל יום הייתי צריכה להכריח את עצמי ללכת לעבוד בו, לא היה לי חשק אבל הייתי חייבת, בקיצור בשנה הזאת שהיה לי סטודיו, יצרתי הכי פחות בחיים. ברגע שהיה לי יומן הבנתי שהיומן הוא הסטודיו שלי. אני בן אדם משוטט אז בשבילי זה קלאסי.
לפני שלוש שנים כמה חברות אישיות ביקשו שאני אלמד אותן לתפור יומן, ומאז אנחנו נפגשות קבוע ליצור בהנחייתי, זאת פשוט קבוצת תמיכה נפשית.
כשנרשמתי לקורס של רקפת הדר לא התכוונתי להמשיך עם ההוראה. אבל פתאום גיליתי את ההוראה מחדש כי כשאת מלמדת משהו שהוא קרוב לליבך ושאת ממציאה אותו מהתחלה עד הסוף, לא שמישהו כופה עלייך, אז מתעורר החשק. אני עובדת עם התלהבות ובסדנאות אנשים מגלים על עצמם דברים ואני אף פעם לא יודעת מה יצא, אני ממש מאושרת שנגמר השיעור ולכל אחת יש עבודה אחרת, כל אחת מוצאת את עצמה בצורה אחרת ואני יודעת להנחות כל אחת למצוא את הקול שלה, כי אני לא רוצה שיעשו כמוני בדיוק.
מה מושך אותך ליצור
אני אוהבת לתת משמעות לדברים שמתרחשים סביבי, אחרת החיים הם אוסף של אירועים. אתן לך דוגמא: צוק איתן 2015 , כל הזמן רצו בטלוויזיה המראות הירוקים האלה: night vision, זה מאד דיבר אליי והתחלתי לצייר את זה, יצרתי 17 ציורים, קראתי להם: "ראיית לילה".
תוך כדי עבודה כשניסיתי להסביר לעצמי למה אני עושה את זה, הבנתי שבעצם כשאני רואה את זה בטלוויזיה זה נראה כמו משחק, זה גורם לניכור, את לא מבינה שיש שם בן אדם שיורים בו, כאילו זה מסתיר ממך את המשמעות.
באותה תקופה פנה אליי מישהו שאני מכירה ושאל אם יש לי ציורים לתערוכה שהוא אוצר, סיפרתי לו שבדיוק סיימתי את הסדרה הזאת.כך נוצרה תערוכת יחיד שלי בדימונה, נסעתי עם הבן שלי והנכדה שלי והיה מאוד מאוד מרגש.
אחר כך השתתפתי בתערוכות בגלריית אסול
והיה פרוייקט מאד מוצלח שעשיתי בדיור מוגן (בשיתוף פעולה עם עוד גורמים) שנקרא HOME SWEET HOME עם סימן שאלה, זה מאד דיבר אלי. שאלתי את הדיירים - מה זה בית בשבילם? ריאיינתי אותם ואחר כך הם עשו עבודת יצירה קטנה.
ספרי לנו משהו שאף אחד לא יודע עלייך
לא רבים יודעים שהופעתי באופרה כשהייתי ילדה.
דודה שלי שהייתה במקהלה של האופרה הישראלית בשנות ה-50 דיברה עם אמא שלי שהם צריכים ילדה ל"מאדאם בטרפליי" והיא הציעה אותי. כשהתחלתי, הייתי רק בת שלוש וחצי, אמא שלי הייתה מחכה מאחורי הקלעים, בערב הבכורה הייתה פאשלה, בחזרות לא היה קהל ובהופעה הראשונה ראיתי פתאום המון אנשים, נבהלתי וברחתי. הייתי שם חמש וחצי שנים, השתתפתי בהמון אופרות ובגלל ששמעתי אותן ערב ערב אני זוכרת אותן בעל פה. באחד הימים, אמא שלי קצת איחרה לבוא לקחת אותי, אף אחד לא שם אלי ויצאתי לרחוב לחכות לה, נעמדתי ליד שתי נשים, שבדיעבד הסתבר שהיו זונות שעבדו ברחוב הירקון, כנראה פחדתי לעמוד לבד וכשאמא שלי הגיעה, היא הסבירה לי שלא כדאי שזה יקרה שוב.
מה החלום הכי משמעותי כשאת מסתכלת קדימה
הייתי שמחה קודם כל שכולם יהיו בריאים - זה בנאלי אבל חשוב, אני אשמח שהדברים יישארו כמו שהם עכשיו ושאני אמצא איזה רעיון מעניין ואעשה תערוכה. שאני אהיה בריאה, החלומות שלי לא גדולים, שיהיה לנו בטחון כלכלי, שנצליח לקנות דירה.
בחרי יצירה אחת משמעותית
ביום שבת, קמתי בבוקר, לקחתי את היומן, ממש אחרי לונדון, הייתי מלאת השראה, הלכתי לבית קפה, בדרך ראיתי איזה חרק כחול, כזה נורא יפה, אני ממש זוכרת את זה, לקחתי את העפרונות והתחלתי לצייר אותה (החלטתי שזו היא) בבית הקפה. פתאום היא נראתה לי כמו "דלפט בלו" החרסינה הכחולה באמסטרדם והתחלתי לצייר והמשכתי בצורה אסוציאטיבית ופתאום נזכרתי ב"גלגול", והתחלתי לצטט את קפקא ואז הכל התחבר לי. נפלאה התחושה הזו שאני יכולה ללכת עם האסוציאציות שלי, זה מנציח את הרגע.
ספרי על הסדנאות שלך
אני בוחרת נושא, חוקרת אותו ומשלבת בהקדמה של המפגש: ספרות ואומנות וגם מוזיקה אם אפשר.
יש לי כמה סדרות: סדרת הפרחים, הגשרים, דיוקן, אליס בארץ הפלאות, ועוד ועוד.
כל סדנא בת 4 או 5 מפגשים ויש גם מפגשים חד פעמיים. זו חוויה רב חושית.
