הפעם ראיון בזום, עם מיקי דרור
פרויקט 'אני באה אליכן' מורכב מפגישה שלי עם היוצרת, ראיון כתוב, פודקאסט, ויצירה אישית בעקבות שיר שלי. מזמינה אותך, הפעם, להכיר מיקי דרור.
במסגרת שיתוף הפעולה בפרוייקט 'אני באה אליכן' הזמנתי את מיקי לבחור שיר שכתבתי שיהווה לה השראה לעבודת יצירה פרי ידה.
מיקי בחרה את השיר:
שֶׁקֶט
הַיּוֹם אֲצַיֵּר שֶׁקֶט
חוֹלוֹת מִדְבָּר אֵין סוֹפִיִּים
מִשְׁטְחֵי קֶרַח אַרְקְטִיִּים לְבָנִים לְבָנִים
יָם חָלָק הַנִּשְׁקָף מֵהַסִּפּוּן שֶׁלִּי
מָה שֶׁאֲנִי רוֹאֶה כְּשֶׁאֲנִי בּוֹהָה
מָה שֶׁאֲנִי מְדַמְיֶנֶת כְּשֶׁאֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם
מָה שֶׁאֲנִי קוֹלֶטֶת כְּשֶׁאֲנִי מְשׁוֹטֶטֶת
מָה שֶׁאֲנִי מוֹצֵאת כְּשֶׁאֲנִי לֹא עוֹשָׂה כְּלוּם
צְבָעִים חֲדָשִׁים
מִלִּים שֶׁמִּסְתַּדְּרוֹת פִּתְאוֹם
רְקָעִים שְׁמֵימִיִּים שֶׁמְּאִירִים לִי אֶת הַדֶּרֶךְ
דִּמּוּיִים עֲדִינִים שֶׁנִּרְשָׁמִים בִּי
כְּמוֹ אַדְווֹת בְּיָם שֶׁקֶט
אַחֲרֵי שֶׁנִּזְרֶקֶת אֶבֶן.
השיר שלך הוא שילוב של שני הדברים שאני הכי אוהבת. המדבר והשקט.
קראתי את השיר כמה פעמים לפני שהתחלתי ליצור. אני מתחברת למה שאני קוראת.
יצרתי 2 עבודות ובחרתי להציג את הטובה יותר בעיני.
חשבתי ששקט זה המהות של השיר אז היה לי נכון לבחור דימוי אחד.
להגיד לך אמירה כאמנית? ברגע שבחרתי, האתגר שלי הוא להביא לידי ביטוי את הבחירה שלי, כי העולם מלא אינסוף גירויים.
אין לזה גבול. זה אינסופי.
ראיון ופודקאסט עם מיקי דרור
ראיינתי את מיקי ופה אני מעלה את עיקרי הדברים, ממליצה להמשיך ולהאזין לפודקאסט בו מיקי מקריאה את השיר ואנחנו משוחחות על היצירה שנולדה בהשראתו. (הראיון המוקלט אינו זהה לראיון המוקלד)
איך ואיפה הכרנו מיקי ואני?
נפגשתי עם מיקי דרור בפעם הראשונה אצל רקפת הדר במפגש להכנת יומנים לקראת הנסיעה ללונדון.
לצערי לפני הנסיעה מיקי נפצעה ולא יכלה להצטרף לטיול.
פגשתי אותה שוב בתערוכת היומנים ביפו "יומן ויזואלי - זמן קורונה" שהייתה בדצמבר האחרון במסגרת שבוע האיור בתל אביב. היא ישבה בחוץ, על ספסל.
התקרבתי אליה ואמרתי לעצמי, "בא לי לראיין אותה" סיפרתי לה על הפרוייקט ועל הבלוג.
כשהצעתי לה לשתף איתי פעולה היא אמרה לי משפט מאד מרגש "תמיד רציתי שמישהו יראיין אותי"
נשימתי נעתקה.
כמובן שמיד לאחר התערוכה יצרתי איתה קשר וקבענו לשוחח בזום.
מי את – ספרי לנו קצת עלייך
אני אמא למאיה, סוציולוגית ארגונית ואומנית.
חיי המקצועיים מורכבים משני כובעים: סוציולוגית ארגונית שזה בעיקר, יועצת ארגונית בתחום ניהול משאבי אנוש בנושאים הרכים, וגם מאמנת אישית.
ליוויתי הרבה מאוד פרוייקטים מאוד מעניינים, בעיקר בתעשיית ההיי-טק.
סיימתי לימודי תואר ראשון, אחר כך המשכתי לתואר שני והתחלתי לעבוד כסוציולוגית בחיל האוויר. התקדמתי בהמשך לכל מיני תפקידים מעניינים.
מתישהו באמצע הקריירה, עצרתי את המרכבה, ושאלתי את עצמי, אנא פני מועדות?
נראה לי שהעצירה הזאת הייתה משני טעמים, גם כי התקדמתי נורא מהר וזה חייב אותי לבדוק לאן אני רוצה להתפתח מבחינה מקצועית, אולי התמחות באיזה שהוא תחום ספציפי או אולי לעבור לתחום הניהולי ואם כן, אילו הכשרות או לימודים אני צריכה.
ובאותה תקופה בדיוק, חברה מאוד טובה שלי חלתה בסרטן ונאלצתי להתמודד עם העובדה שלכולנו יש סופיות.
שאלתי את עצמי: מה החובות שיש לי כלפי עצמי?
והבנתי שאחד החובות שלי הוא עולם האומנות.
כשהייתי צעירה החלום הכי גדול שלי היה להתקבל לבצלאל, אך לצערי בצלאל לא רצו אותי. החלום זז הצידה.
החלטתי לעזוב הכל ולהתפטר והלכתי ללמוד ארבע שנים אומנות.
לאורך חיי עבדתי לפרנסתי, גידלתי את בתי לבדי, ואומנות הייתה משהו על יד... בעיקר בשעות הפנאי, בלילות ובסופי שבוע והיו גם הרבה תערוכות.
לפני שלוש שנים חליתי במחלת ריאות כרונית קשה, חשוכת מרפא.
המחלה איפשרה לי לתת לעצמי זמן אינסופי בסטודיו. אפשר במובן מסוים להגיד לה תודה רבה.
אז עכשיו זה אני והאומנות.
העבודה ביומן יצרה מצב חדש ונהדר, כר פעולה נוח לעבודה, כי קודם עבדתי עם לוחות עץ גדולים בגילוף וצריבה ועכשיו אני לא יכולה.
אני והיומן
שלושה שבועות לאחר מכן המפגש אצל רקפת בבית עברתי תאונה, נאלצתי להתאשפז ולא יכולתי לנסוע ללונדון. מה שקרה הוא, שבתי היקרה נסעה ללונדון ואני לתל השומר.
בימים הראשונים הרגשתי לא טוב אבל אחר כך התאוששתי וקיבלתי החלטה, שלימים היתה עם הרבה ערך מוסף, התחלתי ליצור ביומן בבית החולים וצלחתי איתו את האישפוז.
זה היה די מדהים, במקום רק להיות חולה תפסתי את העמדה של המתבוננת. צילמתי את התקרה, את החלון, הדבקתי תוצאות של בדיקות ועוד. הכל נכנס ליומן.
המשכתי ליצור יומנים עד היום, בשלש השנים שאני חולה, בתקופת הקורונה שבה אני יכולה ליצור בעזרת הזום, הפנטזיה התממשה בזכות המחלה, אומרים שלפעמים חלומות מתגשמים לא בדיוק כמו שאנחנו רוצים. אחד החדרים בבית הוא סטודיו.
אני יוצרת הרבה.
יש לי סדרה של יומנים שמתעדים את התהליכים האישיים שאני עוברת.
השתתפתי בתערוכה מקסימה בקיסריה, סדרה שלמה על הגלוי והנסתר שזה נושא שמאד מעניין אותי ותקופה מאוד ארוכה עבדתי על הנושא הזה וזה היה במיקס מדיה.
דרך היומן הויזואלי אני יכולה לקחת את כל מה שאני נחשפת אליו ולהציג אותו בדרכי, בפתיחה אחת.
פעם יצרתי יומן בפורמט גדול, סדרה שקראתי לזה "תעודה יום יום", זה היה על קנבסים גדולים, כל מה קראתי באותו יום, מה שאכלתי ומה שכתבתי באותו יום וכל בדיקה שעשיתי, הכל היה על קנבס אחד.
היום אני יוצרת ביומן ויזואלי, זה קומפקטי, זה קטן, זה נוח, זה מצוין.
ספרי סיפור ניצחון
התחלתי את חיי הבוגרים כשניסיתי להתקבל לבצלאל, מאחר שלא קיבלו אותי שיניתי כיוון, הצלחתי בקריירה והגעתי רחוק, ואז עצרתי הכל והלכתי ללמוד אומנות באמצע החיים.
למעשה זה הגיע בגלל אובדן של חברה טובה.
נצחון זה אם אנחנו קשובים ועושים מה שהלב שלנו רוצה.
עוד סיפור ניצחון קטן שמלמד שהכל קשור לנקודת המבט, נסעתי להעביר סדנה באטלנטה שבארצות הברית. הייתה לי שיחת הכנה עם הסמנכ"ל והתברר שהוא אמריקאי שנולד בלבנון.
אני ישראלית, הוא מלבנון, אנחנו בארה"ב ומדברים אנגלית.
הסדנא יצאה לדרך ואיך שהוא אנשים מתחילים לקטר על מה שעובר עליהם בחברה. הסמנכ"ל ביקש לעצור את הסדנה ולהמשיך עם מה שקורה בחדר. נציגת החברה שהייתי כפופה אליה נלחצה כי היה עלי לעמוד בלוחות הזמנים ויש לי רק שלושה ימים, אמרתי לה "סמכי עלי, יהיה בסדר".
עובדי החברה דיברו איתי על הבעיות שלהם למרות שאני זרה להם ובסופו של דבר הייתה שם דינמיקה מדהימה.
הסמנכ"ל קרא לי ואמר: עשית את הבלתי יאומן. זה היה נורא מרגש.
אני בדרך כלל שואלת מה החלום שלך? אותך אני שואלת את השאלה הזו בקונטקסט של הסיטואציה המורכבת שבה את נמצאת, יש לך כרגע חלומות? איך את מתייחסת לחלומות?
אני חולה במחלה סופנית שאין לה ריפוי והשעון לא עוצר, אז אני לא עסוקה בחלומות.
אני עסוקה בלהנות בכאן ובעכשיו.
זה בעיניי חלום גדול שאני מאחלת לכל אחד.
אנחנו הרבה פעמים בזמן הווה לא מייחסים חשיבות למה שקורה עכשיו.
עכשיו למשל יש לנו רגע של חסד, של הכרות, של מפגש.
זה נתון בידיי, לחיות את הזמן העכשווי, זה לא משנה מה יהיה מחר.
בואי נהיה נוכחות ברגע הזה.
זה נכון לכל בן אדם, גם אם הוא צעיר וגם אם הוא מבוגר, גם אם הוא בריא וגם אם הוא חולה.
אני מוסיפה: "אם אתה אוכל – תאכל. אם אתה בחוץ - תהנה מהטבע. אם אתה מקשיב למישהו - תהיה בהקשבה מלאה".
כשהיינו ילדים, שיחקנו נורא ברצינות בארגז החול. כשטעמנו בפעם הראשונה עגבנייה, עשינו פרצוף חמוץ, כי זה באמת מה שמרגישים באותו רגע. לא כי כדאי לי לאכול עגבנייה על מנת שתהיינה לי לחיים אדומות.
כשאנחנו גדלים אנחנו מתעסקים במה מצפים מאיתנו, במה מקובל, ולא מקשיבים לעצמנו.
שתפי אותנו ביומן אחד מיוחד שלך
בחרתי שתי פתיחות.
העבודה הזו בדיוק בהלימה למה שאמרתי לך קודם, בשבילי היומן זה עולם ומלואו והוא מאפשר לי לשים את הכל בעמוד אחד, בכל מיני טכניקות.
יש פה ציטוטים של גרוסמן ועמוס עוז. משפטים שאני רוצה לזכור.
הנה אחד מהם: "אפשר לתמצת את עשרת הדברות למשפט אחד: לא תכאיב, ואם אתה מתקשה, תשתדל להכאיב כמה שפחות. כמה שפחות." עמוס עוז.
אני מסיפה "יש פה את האפשרות לעבור מרעיון לרעיון, ממשבצת למשבצת, בקצב שלי".
בעבודה שנייה יש מגוון טכניקות ויש פה משפט שאני מאוד מתחברת אליו:
You don't meet people by accident. There's always a reason. A lesson or a blessing
יש פה מדבר. אני מחוברת למדבר. אני מהדור ששירת בסיני.
יש אנשים שאומרים שמשעמם במדבר. אני רואה בו עולם ומלואו, כי אני לא מוסחת, אני יכולה להיות בהתבוננות ובשקט ואפילו לראות צל של כל מיני דברים.
בתרבות המערבית אנחנו כל הזמן ממהרים, אנחנו כל הזמן רצים.
במדבר יש אנרגיה אחרת, המדבר מרגש אותי, משמח אותי, מאפשר לי את השקט שאני מאוד אוהבת.
זה מזכיר לי שפעם הייתי במדבר והייתי צריכה לקחת ציוד חזרה למחסן בצהרים, בחודש אוגוסט, חום נוראי ומתישהו עצרתי לנוח, ושאלתי את עצמי "מה את עושה פה לכל הרוחות?"
בגלל שעצרתי יצא לי לראות זוג חיפושיות זבל, שהזכר מנסה לעלות על הנקבה, הם יצרו מין דוגמה כזאת על החול.
זה היה כמו איזה ריקוד ואז חשבתי לעצמי: איזה כיף שעצרתי. איזה כיף שלקחתי לי כמה דקות לנוח. שיצא לי לראות את הדבר היפה הזה.
בכל סיטואציה יש יופי.
כמו שעצרתי במדבר והודיתי שכך עשיתי, רציתי להודות לך שיצרת לנו את ההזדמנות הזו לעצור ולשוחח.
הלוואי שניפגש בשמחות.
